תמיד כתבתי במחברות למגירה, להוציא ספר זה חלום ישן נושן שנרקם.
שירים, סיפור חיים, הכתיבה תמיד הייתה שם.
הוצאתי טעימות של שירים לרשתות החברתיות והתגובות לא איחרו להגיע.
חברות שאלו, התעניינו ונשארו תוהות… "איפה כל זה היה? למה החבאת?"
תשובתי להן הייתה: "כי זה שלי, זה אישי".
הן חזרו ואמרו: "זה מיוחד, זה יפה", "כתוב נפלא", "כתוב מקסים, מחבר", "מלא רגשות ורגש, תוציאי בספר, שתפי זה מתאים לעוד אנשים".
התגובות מהסביבה יחד עם החלום התחילו להתאגד ולהתאחד.
החלטה לא קלה לחשוף את האני שלך ברבים, לקח לה זמן להבשיל האם אני באמת רוצה לחשוף את הכאבים שלי החוצה.
כאשר הבנתי שלא רק אני חווה את אותה אהבה, אותן אכזבות ושיברונות לב, בדרך כזו או אחרת, אני מדברת עליהם.
לאט לאט נרקמו ונשזרו יחד עד הרגע שבו הסתכלתי לעצמי בעיניים ואמרתי זה מה שאני רוצה, זה החלום, זה הזמן להחיות אותו ולתת לו מקום בעולם.
